תפילת השקט

הימים האחרונים היו ימי מלחמה עגומה, צמאת דם ומלאת הרס. הבוקר פתחתי את החדשות, והמילים "יום 21" ניצבו לפניי, בוהות מולי. או שמא אני בהיתי בהן בתמיהה אין קץ. 

כמה ימים לאחר תחילת המלחמה הזו כבר לא יכולתי לשאת את החדשות שמשודרות ברצף, לקרוא אותן, לשמוע אותן. הן הסתובבו מסביבי וכל שרציתי היה לכבות את הטלוויזיה, להשתיק את הרדיו ולמחוק את תמונות החיילים מהעיתונים. 

את חזרות המקהלה העברנו במקלט בשכונה קסומה בדרום רחובות, טילים מתפוצצים מעלינו וסירנות נשמעות מבעד לשירה הצלולה, שקצת ניחמה בימים הטרופים האלה. אנשים מהשכונה, שטיילו בחוץ, היו ממהרים להיכנס מן החוץ אל המקלט בשעת אזעקה, מקשיבים תוך כך לשירה שנפלה בחלקם.

העייפות הייתה אחת מידידותיי הטובות בשבועות האחרונים, משום שעייפות היא דרך מצויינת להתמודד עם המצב הזה. שכן הדריכות גורעת כוח וריכוז, וכל שנותר הוא לחשוק באיזה נמנום שיתמשך לאורך כל היום, פשוט כי אי אפשר להחזיק יותר את המתח, ואת האזעקות, ואת קולות ההפצצה. 

ובאחד מימי המלחמה נסעתי לעיר מעט דרומית. באותו הבוקר עבר בי לפתע געגוע לחגי תשרי, לאפלולית הנעימה של הסתיו, לרוחות שמתחילות להתקרר וללטף על הלחיים... כמיהה למשהו קריר, מפוכח ושלו.

בנסיעה חזרה צפונה עליתי על אוטובוס. מהחלון נשקפו עצים, ועליהם תלויים עשרות, עשרות, רימונים. מלאי גרגרים והבטחה של סתיו ושקט ותקווה...

דקות מעטות אחר כך האוטובוס עצר - אזעקה. כולנו ירדנו מהאוטובוס, רצנו לגרם מדרגות בבית כנסת, הצטופפנו תחת איזה גג פלסטיק. הלב הלם בכוח. באוטובוס חבקתי את רגליי, מנסה להתנחם. המילים נאלמו. אותו הבוקר מנו את שמם של ההרוגים, הראשונים שנפלו בעזה, ושדרן הרדיו הכתיר את המשפחה שהתראיינה כ"משפחה שכולה - משום שזה מה שתנשאו איתכם כעת, מעתה ועד עולם.".

הרימונים ממשיכים להיתלות על העץ, נאחזים בו בענפיו, מבשילים לקראת ראש השנה.

וכעת הפסקת אש מתחילה להסתמן, ואלוהים - רק שתהיה כבר הרגיעה המיוחלת, רק שיפסיקו ההפצצות, והמתח, והכובד שעמד באוויר כל הימים האלה, והרחובות הריקים, והפחד, והתסכול. שהשקט יחזור כבר למחוזותינו - אמן.

חזרה לכתיבה - ניעור אבק

הן כמעט משנה עברה מאז סיום כתיבת התזה, ומעט פחות משנה עברה מאז חתמתי את הבלוג. כדרכה של שנה שעוברת, דברים מתפתחים ומשתנים באיטיות, בהתמדה. 

גם מבחינת האקדמיה דברים מתחילים להתחיל: אני נמצאת במרחב המוגן (כיאה למלחמה שמשתוללת לה בחוץ כעת) שבין סיום התזה לבין תחילתו של מסע הדוקטורט. טרם נרשמתי, אך גל החשיבה החדש מבשיל לאיטו.

אך לאן פני הבלוג מועדות? איני בטוחה. כל שאני יודעת הוא שהמחשבות מעקצצות באצבעותיי: מילים נזרמות בתוכי, וכך גם חוזרים לתפוס את מקומם המרענן והטוב ציורים וצילומים, שזנחתי ברבות השנים. 

בינתיים, ישבתי עם חבר טוב וחשבנו על שמות בלוגים אחרים, נקראתי אלי ספינת הבלוג על ידי קוראת שנגעה לליבי, ובקיצור - איני יודעת אם לפתוח בלוג חדש או להמשיך את הבלוג הנוכחי; משום שאני קשורה אל הבלוג הזה, כאן, אל התמונה שבראשו (מתוך סרט של אנדי וורהול, אגב), אל מה שעברתי בו, אל המילים, אל המוזיקה שבו... אך אני לא בטוחה שזהו המקום הנכון להמשיך בו. אך בינתיים, אמשיך לכתוב. עד שאבשיל למעבר; ואולי בכלל לא אעבור. אולי אשאר כאן, תחת תמונת הנשיקה האפרורית, שמלאה גם בשמחה.

ובינתיים מלחמה משתוללת לה בחוץ. אני מודה, הפחד אחז בי באחיזה מכאיבה ביותר בימים האחרונים, מאז תחילתה. אני מפוחדת ועצובה על השבר הזה, שקם ועולה שוב ושוב, על הסבל העצום של שני הצדדים ועל התקווה לגישור שאינה מתממשת. וכל שנותר לי הוא לקוות ולייחל לשקט ורגיעה, לשלום ולשלווה, שיגיעו מהר וישארו. שפשוט ישארו.

אני משאירה כאן צלילים שקצת עזרו לי לעבור את הימים האחרונים. שני אלבומים ששמחה בצידם, שיש בהם עוֹצֶם של תקווה.

אילנה

 סיימון וגרפונקל בצלילי קסם שלווים

דאוויד אלן עם הטאבלות הנהדרות והאופטימיות שלו

על הקיץ של אחרי התזה

כאילו יובלות עברו מאז הגשת התזה, ונהרות רבים שטפו את תוכי. אבק דרכים שדבק לעפעפיי נשטף עם הזרם, ותאי עור חדשים החלו להנץ בשכבות העליונות. מחשבות רדומות הנצו עם תאים אלה, ותוך כך נמנום כולל - נוכח השטף הזה - החל תופס את מקומו.
*
אין הרבה שמדברים על התקופה שלאחר הגשת התזה. אך הנה סיפור התנסותי האישית: לאחר ההגשה, חשתי הקלה והתרוממות רוח עזה - למעשה הייתי מאושרת עד הגג. אלא ששבוע לאחר מכן, בהזדחלות איטית ומבטיחה, תפסו את מקום ההתרוממות תחושות שדומות לפרידה של ממש - התזה, שהייתה חלק בלתי נפרד ממני, הפכה ליצירה, אפילו ישות, בפני עצמה. תחושות אלו ליוו אותי בתקופה האחרונה, בייחוד משום שזו הייתה כתיבה בה התרחשה לא רק התקרבות אל הנושא והתחום, אלא גם התקרבות מעמיקה, מעשירה ומלמדת כל כך אל הסביבה ואל עצמי.
*
אך הסיום גם פינה מקום לפריחתן של מחשבות שנרדמו על משמרתן, שננגחו מן התודעה על ידי התזה הדומיננטית; תיבות נעולות נפתחו, ותוכן החל שוטף את האיברים הפנימיים, נוכח הסתיו הנישא עלי רוחות בערבים, בעוד הימים עדיין חמים. מין מדיטציה ארוכה של התבוננות, ומבט אל השמש הקופחת מנגד.

*
ומרגע הגשת התזה תשוקת הקריאה החלה מפעפעת בי. נזכרתי כמה אהבתי לקרוא, וכמה אהבתי לקרוא לא רק לשם למידה וניתוח ספרותי - כי אם לשם הנאה.

   תוך חזרה לקריאה אף לקחתי חלק בפעילות ספרותית חדשה ומעניינת שהגה רז שהוא החיה ללא סוג, ששמה Book Surfing, והיא פושה ברחבי הארץ כאש בשדה נייר, צוברת תאוצה רבה ומקרבת לבבות ספרותיים.
   וברוח ה-Book Surf, הנה לפניכם כמה ציטוטים שלכדו את ליבי מתוך הספרים שקראתי בקיץ הזה.

***
(לבבות, לבבות)
מתוך: נתניה מאת דרור בורשטיין (2010, עמ' 153-154):

גם הירח הוא לב. וכל מכתשי חדרים-חדרים. אין דבר שאינו לבנו. כל הדברים הם לבבות, מקצתם גלויים מאוד, כמו לב הדם, מקצתם גלויים מעט, כמו השמש והירח, ומקצתם סמויים ורחוקים, לבבות שאינם יודעים אפילו שהם קיימים. ישנו מקום שלא ראית מעולם ולא תהיה בו, ושם הלב שלך. וגם אתה הוא לב של מישהו אחר, לב של רבים.

***
(על הספרות)
מתוך: רואות מכאן את כל העולם מאת יעל ישראל (1997, עמ' 121-122):

רחל הקטנה התרכזה בנקודת האופק. כאומדת את המרחק המדויק בין הגופים שעל החוף, הנמשיך מבטה אל כיסאות-הנוח המפוספסים בצהוב ובאפור-דהוי, כמו טיסן שמאט בשמיים עד שהוא מוצא נקודה מתאימה בחלל ונשאר לצוף בה עד שיימאס לו לעמוד בלי לזוז. 

   אבל מה שקלטו עיניה בבהירות כה גדולה רשמה ידה ברטט, והקו שיצא לה היה קטוע והידקק בצדדים עד שכמעט לא הבחינה בו.

  רחל הגדולה ציירה במהירות, כמעט מבלי להביט בנוסף ידה שחלפה במיומנות על פני הדף היתה יציבה ובוטחת, והקו שהתקבל היה עבה והתפתל בחושניות מתוך הסככה אל משטח כיסאות-הנוח.

   אבל בציורים הגמורים נראו שתי סככות שונות ושני צמדי כיסאות שונים. שני הציורים בכלל לא דמו זה לזה.

  רחל הגדולה לא הבינה מדוע: הרי הן הסתכלו בדיוק על אותה סככה ובדיוק על אותו צמד כיסאות-נוח. אבל רחל הקטנה אמרה שככה בדיוק נכתבים ספרים.

***
(מוזיקה וממתקים אחרים)

בנוסף לזלילה של ספרות עברית, התחלתי לקרוא את הספר (How Music Works (2012 שנכתב על ידי דיוויד ביירן, סולן ה-Talking Heads. מעניין לקרוא את דבריו של ביירן, משום שהוא לא רק מוזיקאי, כי אם גם אמן: הספר מביא מהתנסויותיו במוזיקה, עיצוב, ריקוד, פרפורמנס, חלל ביצוע, ואפילו על חלקו של התיאטרון היפני בעושר הזה! הנה קטע מתוך הספר (עמ' 50):

My own contorting on stage was spontaneous. I obviously had to be at the mic when I was singing, but otherwise the groove took me and I let it do what it wanted. I had no interest in or ability to learn smooth dance moves, though we all watched Soul Train. Besides, a white nerdy guy trying to be smooth and black is a terrible thing to behold. I let my body discover, little by little, its own grammar of movement - often jerky, spastic, and strangely formal.

והנה גם דוגמה לכוונתו של ביירן כשהוא כותב את השורות הללו:

   ומה הציטוטים האהובים עליכם? אילו מילים או מוזיקות מתנגנות אצלכם בימים אלה?