יומן תזה 4.0. - הגשת פרק: היום שאחרי

הללויה, פרייז דה לורד, או מיי דיר גוד, 

עברתי 

סוף סוף 

פרק.
זו הייתה משימה ארוכה, עם הרבה מחיקות, שינויים, עצירות למחשבה (הרבה עצירות למחשבה), מעברי מצבים מחשבתיים, חרישה, החרשה והרבה הרבה קפה. אבל אתמול, אחרי שהמיץ כבר יצא לי, שלחתי את הפרק. ההקלה שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה אחרי הפעולה הקטנה הזו, של הלחיצה הקטנה על ה-send, לא תסולא בפז.

    אבל תחושת האופוריה שליוותה אותי מרגע השליחה ועד היום בבוקר החלה להיסדק במהלך היום. לצד הרבה סרטים שצרכתי מהבוקר (כמו American Splendor שאני יכולה לראות אלף פעם, As Good as it Gets ובערב - Something's Gotta Give! יאמי!) והתרסקות על הספה בסלון, אני לא באמת נחה: לאט לאט, מבעד לחרכיה של אופוריית השליחה, התחילו להתגנב להן מחשבות נגועות בפרפקציוניזם בתיבול של "עתידי לאן". להלן הלקט: מה יקרה אם אקבל הערות רעות? ("לא," אני מרגיעה את עצמי - "זה לא הולך לקרות. הרי עבדתי על הפרק הזה כמה וכמה חודשים!"); ומה אם בכל זאת אקבל הערות רעות? ("אז אתקן אותן," אני משיבה); ומה אם הפרק לא מספיק מעמיק מבחינה תיאורטית? אולי הייתי צריכה להשקיע יותר? ("אבל השקעתי כל כך הרבה, כמה אפשר? אין גבול לטוב!"); אוקיי, בסדר. ומתי אתחיל את הפרק הבא? ("אלוהים, קצת חופש ממחשבות תזה רודפניות אפשר?!")     ("אהמ..." אני משיבה בשנית, "מחר....").
    הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בי כבר כל היום, מעייף, מתיש, טוחן את השכל. אין לי מושג אם הוא מוּכּר לשאר כותבי התזות באשר הם, אבל אני מעדיפה באמת להניח שאני לא יוצאת דופן מדי... פשוט התרגלתי כל כך לתחושת האשמה שבאי-העבודה על התזה; התרגלתי כל כך להרגיש אותה בכל שעה שאני לא עובדת או חושבת על התזה, בכל שעה שאני נחה או רואה טלוויזיה בבית, או עושה הליכה, או לא יודעת מה. הכל הפך לתזה. כמובן, אני חיה - אני רואה אנשים וחברים, יוצאת, מבלה, כותבת, שרה, אבל היא תמיד תמיד שם. אני מדברת עליה, חושבת עליה, מנתחת את המהלך הבא שלה בכל רגע נתון - גם כשאני לא חושבת עליה באופן מודע. התזה השתלטה לי על החיים, ואני נתתי לה להשתלט. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני כותבת, אבל אני צריכה חופש וצריכה לסיים כבר.

ובכל מקרה, בינתיים, היום, לצד המחשבות האלו, אני מנצלת את החופש לנשום אוויר סתווי ומהביל (ראיתם את מזג האוויר המוזר הזה?!); וגם מתכוננת לקונצרט הקרוב של מקהלתי האהובה: קונצרט גדוש בארוק ובאך (כולם מוזמנים, יהיה נהדר!). בערב, לאור שקיעה מוקדמת וכחולה, אצא להליכה ואאוורר קצת את הראש. ואתם יודעים מה? גם אם מחשבות תזה יתגנבו להן מבעד לחרכי-סדקי האופוריה (שטוב שהיא נסדקת), אתן להן להיות. 

ועד שאחזור עם ענייני התזה, הנה קצת תרבות מפה ומשם. 

*

אתמול, אחרי ששלחתי את הפרק, הנחתי במערכת את Songs for Drella של ג'ון קייל ולו ריד. אלבום המחווה הזה לאנדי וורהול (Cinderella + Dracula) כן ומלא עוצמה דווקא משום שהוא מינימליסטי: רק פסנתר, גיטרה, ויולה וגילול קורותיו של אנדי: האיש הצבעוני, הפטרון המגלה, האמן. הנה שיר הפתיחה של האלבום הנהדר הזה:

**

קטעון זֶן מתוך Franny and Zooey של סאלינג'ר:

Zui-Gan called out to himself every day, "Master."

Then he answered himself, "Yes, sir."

And then he added, "Become sober."

Again he answered, "Yes, sir."

"And after that," he continued, "do not be deceived by others."

"Yes, sir; yes, sir," he replied.                  -Mu-Mon-Kwan.

(Salinger, 1962, p. 178) <---- זה חזק ממני

***

טוב, לא יכולתי להתאפק: קצת על American Splendor הסרט!

הסרט (שיצא ב-2003) מבוסס על חייו של הארווי פיקאר,פקיד בארכיון בית חולים, שב-'76 החל לפרסם קומיקס המבוסס על חייו. לא איש שמח במיוחד, אבל מעניין מאוד - בהחלט. אני מודה ומתוודה - לא קראתי את הקומיקס כל כך; פשוט משום שאני קצת מפחדת ממה שאגלה בו - לצד קרני אור אני מפחדת למצוא בו אפרוריות, שיעמום ובדידות. בגלל זה אני מעדיפה להישאר עם הסרט, פשוט משום שהוא מתצמת את חייו של פיקאר, ומעלה חיוך על שפתיי; ופול ג'יאמטי משחק אותו בחינניות של ממש.
   ממש בקטנה על הקומיקס: באחת הסצינות בסרט הארווי טוען בפני חברו המאייר המוכשר רוברט קראמב (שבסופו של דבר הפך למאייר הראשון של הקומיקס של פיקאר), שיש ספרי קומיקס על חיות וקומיקס על גיבורי על, אבל אין קומיקס על החיים כמו שהם. הוא מחליט לכתוב קומיקס על הרגעים הקטנים של החיים, על חייו שלו, ובכך שובר את מוסכמות הז'אנר - הוא מבצע הכפלה לחייו, מעביר אותם לקומיקס, מתמצת אותם תוך כך לרגעים המשמעותיים שלו, גם אם הם נראים על פניו שוליים וקטנים. המחשבות שלנו ותפיסת עולמינו, בסופו של דבר, נוכחות ונחשפות בדיוק במקומות שנראים שוליים: כמו למשל בתור לקופה בסופר. ועוד דבר: פיקאר לא מאייר את הקומיקס, אלא רק כותב אותו. לאורך השנים המאיירים התחלפו, ורק פיקאר נשאר. אני חושבת, שזה לא דבר נפוץ בעולם הקומיקס...
   הסרט עצמו מעניין, משום שבדיוק כמו הקומיקס הוא שובר את המוסכמות: למרות שזה סרט שנעשה "על", פיקאר האמיתי מופיע בתחילת הסרט, מציג אותו, לצד ג'יאמטי המשחק את פיקאר עצמו. זו מעין הכפלה להכפלה שפיקאר מבצע לעצמו בקומיקס. בהמשך פיקאר עצמו מצולם כשהוא מקליט את ה-voice over שלו לסרט, ובסוף ההקלטה הקצרה שואל בחיוך את הבמאים, "זה היה בסדר?". אחר כך הוא ודמות נוספת מחייו, טובי, מדברים על ממתקי עדשים, שבדיוק נראו בסצינה ביקום המקביל שהוא הסרט. במשך השיחה הזו, בין שני האנשים האמיתיים, מתיישבים מאחוריהם פול ג'יאמטי וג'ושוע פרידנלנדר (שמשחק את טובי). המציאות שבקומיקס של פיקאר מוכפלת בסרט, ונשברת שוב ושוב במהלכו. כמה יצירתיות ואומץ צריך כדי ליצור סרט כזה. וכמה חינניות ואופטימיות יש ביצירה הזו!

****

אני מקווה שעל כולכם עבר יום כיפור קל ומשמעותי, ועד הפוסט הבא: הרבה יצירה, הרבה סתיו, הרבה סוכות והרבה רימונים.

צ'יריוס!

אני

סיכום שנה עברית

חגי תשרי בפתח, כך לוח השנה מבשר. השמש עודנה קופחת, אך סתיו מנשב רוחותיו מרחוק. אני אוהבת את התקופה הזו של השנה. יש הרגשה של התחדשות, של דעיכת החום ותחילתו של משהו נעים יותר, קריר ומהלך בניחותא. האוויר מתמלא ניחוחות אתרוג ותמר והדס, ואופני ילדים נשמעים כבר במרחק. והרוח מנשבת אור בהיר ונוגה של סתיו. ובשמים העננים עומדים כשערים, ותיכף יתבהרו ויפתחו; ונדרים יתנסחו; ותפילות ינשאו; ובקשות יתרוממו.

   חשבתי היום על השנה שעברה עליי, והייתה לי שנה מעולה. זו הייתה שנה של למידת עבודה והעמקה בתכנים; שנה של מוזיקה, כתיבה ואמנות; שנה של גילויים שהביאו איתם חוזק; שנה של בירה טובה וחברים נהדרים ואהובים; זו הייתה שנה של התחדשות, של גדילה, של רגש, היפתחות ולמידה.

לקראת השנה החדשה העומדת בפתח אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי: אושר, שמחה, בריאות ואהבה, שלום וחברות. שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה מתוקה ומלאה בהתחלות חדשות, צמיחה ויצירה לאין קץ.

3>

אני

שיר מחוייך ומקסים לכבוד הקיץ העוזב אותנו, ועמו ימות האור הגבוהים (קישור):

וקצת נוסטלגיה:

יומן תזה 3.9.5. - הווסת כאומץ

הרבה שירה מתהלכת איתי בימים האחרונים. הייקו של באשו, שיר של בוקובסקי ושיר של יהודה עמיחי; והנה צפה ועלתה עוד משוררת אהובה - לוסיל קליפטון. כתבתי על אודותיה קצת בעבר. אני חושבת, שבעבורי היא מסמלת בעיקר כנות ואומץ להישיר מבט על החיים, לראותם ולתארם כפי שהם. בעיני, היא אחת המשוררות האמיצות והרגישות שיש. והנה היא כתבה שיר מלא בכוח נשי ווסתי.

   הווסת, גם בימינו אנו, מושתקת יחסית בתרבות שלנו, ומלווה בהתבוננות על הגוף הנשי כמלוכלך, כדולף וכמסוכן בדליפתו; היא הופכת למשהו שיש לנסות לצלוח מבלי שיראו או ישמעו עליה (אלא בעקיפין). התרבות דורשת מאיתנו לבצע נתק בין הגוף לבין האני, לחכות שהימים ה"מלוכלכים" האלה יעברו כבר. ומבעד לניתוק הזה הגוף ניתק מהנפש. הדיבור הופך מצומצם יותר. אנחנו מצטמצמות. 

   והנה משוררת שמביאה את האהבה אל הגוף ואל הווסת במיוחד. היא מציבה את הגוף במרכז השירה, ואת הווסת מחברת אל פרקטיקות ריטואליות של קידוש הווסת כקידוש הפריון, החיים והגוף הנשי. הדיבור על אודות הווסת והכתיבה על אודותיה הן הנכחת הנשיות כפי שהיא במרחב הציבורי והתרבותי. הכוח והחירות לדבר על אודותיה, לחוות אותה כפי שהיא - נעימה, קלילה, כבדה, כואבת, חזקה, מחרמנת, מסונכרנת, סדירה, לגמרי חסרת סדירות, דולפת, מוסתרת היטב, וכו' - כל אלה מהווים את האפשרות ליטול את החירות לעקוף את התרבות. 

   שירה של קליפטון מנכיח את הגוף כפי שהוא ומעבר לעצמו: הגוף הנשי מחובר לירח ולטבע ובה בעת גדול יותר מהטבע, חזק יותר בעצמתו, בעתיקותו. הוא מחובר לזמן ונמצא מעבר לזמן עצמו. השיר הזה מנכיח את הגוף הנשי כגוף גדול, נוכח, חזק. זהו שיר על אהבת הגוף, אהבת העצמי. השיר הזה הוא שיר של אומץ. 

Poem in Praise of Menstruation / Lucille Clifton

if there is a river 
more beautiful than this 
bright as the blood 
red edge of the moon if 
there is a river 
more faithful than this 
returning each month 
to the same delta if there

is a river 
braver than this 
coming and coming in a surge 
of passion, of pain if there is

a river 
more ancient than this 
daughter of eve 
mother of cain and of abel if there is in

the universe such a river if 
there is some where water 
more powerful than this wild 
water

pray that it flows also 
through animals 
beautiful and faithful and ancient 
and female and brave