הימים האחרונים היו ימי מלחמה עגומה, צמאת דם ומלאת הרס. הבוקר פתחתי את החדשות, והמילים "יום 21" ניצבו לפניי, בוהות מולי. או שמא אני בהיתי בהן בתמיהה אין קץ.
כמה ימים לאחר תחילת המלחמה הזו כבר לא יכולתי לשאת את החדשות שמשודרות ברצף, לקרוא אותן, לשמוע אותן. הן הסתובבו מסביבי וכל שרציתי היה לכבות את הטלוויזיה, להשתיק את הרדיו ולמחוק את תמונות החיילים מהעיתונים.
את חזרות המקהלה העברנו במקלט בשכונה קסומה בדרום רחובות, טילים מתפוצצים מעלינו וסירנות נשמעות מבעד לשירה הצלולה, שקצת ניחמה בימים הטרופים האלה. אנשים מהשכונה, שטיילו בחוץ, היו ממהרים להיכנס מן החוץ אל המקלט בשעת אזעקה, מקשיבים תוך כך לשירה שנפלה בחלקם.
העייפות הייתה אחת מידידותיי הטובות בשבועות האחרונים, משום שעייפות היא דרך מצויינת להתמודד עם המצב הזה. שכן הדריכות גורעת כוח וריכוז, וכל שנותר הוא לחשוק באיזה נמנום שיתמשך לאורך כל היום, פשוט כי אי אפשר להחזיק יותר את המתח, ואת האזעקות, ואת קולות ההפצצה.
ובאחד מימי המלחמה נסעתי לעיר מעט דרומית. באותו הבוקר עבר בי
לפתע געגוע לחגי תשרי, לאפלולית הנעימה של הסתיו, לרוחות שמתחילות להתקרר
וללטף על הלחיים... כמיהה למשהו קריר, מפוכח ושלו.
בנסיעה חזרה צפונה עליתי על אוטובוס. מהחלון נשקפו עצים, ועליהם
תלויים עשרות, עשרות, רימונים. מלאי גרגרים והבטחה של סתיו ושקט ותקווה...
דקות מעטות אחר כך האוטובוס עצר - אזעקה. כולנו ירדנו מהאוטובוס, רצנו
לגרם מדרגות בבית כנסת, הצטופפנו תחת איזה גג פלסטיק. הלב הלם בכוח. באוטובוס חבקתי את
רגליי, מנסה להתנחם. המילים
נאלמו. אותו
הבוקר מנו את שמם של ההרוגים, הראשונים שנפלו בעזה, ושדרן הרדיו הכתיר את המשפחה
שהתראיינה כ"משפחה שכולה - משום שזה מה שתנשאו איתכם כעת, מעתה ועד עולם.".
הרימונים ממשיכים להיתלות על העץ, נאחזים בו בענפיו, מבשילים לקראת
ראש השנה.
וכעת הפסקת אש מתחילה להסתמן, ואלוהים - רק שתהיה כבר הרגיעה המיוחלת, רק שיפסיקו ההפצצות, והמתח, והכובד שעמד באוויר כל הימים האלה, והרחובות הריקים, והפחד, והתסכול. שהשקט יחזור כבר למחוזותינו - אמן.
