על הקיץ של אחרי התזה

כאילו יובלות עברו מאז הגשת התזה, ונהרות רבים שטפו את תוכי. אבק דרכים שדבק לעפעפיי נשטף עם הזרם, ותאי עור חדשים החלו להנץ בשכבות העליונות. מחשבות רדומות הנצו עם תאים אלה, ותוך כך נמנום כולל - נוכח השטף הזה - החל תופס את מקומו.
*
אין הרבה שמדברים על התקופה שלאחר הגשת התזה. אך הנה סיפור התנסותי האישית: לאחר ההגשה, חשתי הקלה והתרוממות רוח עזה - למעשה הייתי מאושרת עד הגג. אלא ששבוע לאחר מכן, בהזדחלות איטית ומבטיחה, תפסו את מקום ההתרוממות תחושות שדומות לפרידה של ממש - התזה, שהייתה חלק בלתי נפרד ממני, הפכה ליצירה, אפילו ישות, בפני עצמה. תחושות אלו ליוו אותי בתקופה האחרונה, בייחוד משום שזו הייתה כתיבה בה התרחשה לא רק התקרבות אל הנושא והתחום, אלא גם התקרבות מעמיקה, מעשירה ומלמדת כל כך אל הסביבה ואל עצמי.
*
אך הסיום גם פינה מקום לפריחתן של מחשבות שנרדמו על משמרתן, שננגחו מן התודעה על ידי התזה הדומיננטית; תיבות נעולות נפתחו, ותוכן החל שוטף את האיברים הפנימיים, נוכח הסתיו הנישא עלי רוחות בערבים, בעוד הימים עדיין חמים. מין מדיטציה ארוכה של התבוננות, ומבט אל השמש הקופחת מנגד.

*
ומרגע הגשת התזה תשוקת הקריאה החלה מפעפעת בי. נזכרתי כמה אהבתי לקרוא, וכמה אהבתי לקרוא לא רק לשם למידה וניתוח ספרותי - כי אם לשם הנאה.

   תוך חזרה לקריאה אף לקחתי חלק בפעילות ספרותית חדשה ומעניינת שהגה רז שהוא החיה ללא סוג, ששמה Book Surfing, והיא פושה ברחבי הארץ כאש בשדה נייר, צוברת תאוצה רבה ומקרבת לבבות ספרותיים.
   וברוח ה-Book Surf, הנה לפניכם כמה ציטוטים שלכדו את ליבי מתוך הספרים שקראתי בקיץ הזה.

***
(לבבות, לבבות)
מתוך: נתניה מאת דרור בורשטיין (2010, עמ' 153-154):

גם הירח הוא לב. וכל מכתשי חדרים-חדרים. אין דבר שאינו לבנו. כל הדברים הם לבבות, מקצתם גלויים מאוד, כמו לב הדם, מקצתם גלויים מעט, כמו השמש והירח, ומקצתם סמויים ורחוקים, לבבות שאינם יודעים אפילו שהם קיימים. ישנו מקום שלא ראית מעולם ולא תהיה בו, ושם הלב שלך. וגם אתה הוא לב של מישהו אחר, לב של רבים.

***
(על הספרות)
מתוך: רואות מכאן את כל העולם מאת יעל ישראל (1997, עמ' 121-122):

רחל הקטנה התרכזה בנקודת האופק. כאומדת את המרחק המדויק בין הגופים שעל החוף, הנמשיך מבטה אל כיסאות-הנוח המפוספסים בצהוב ובאפור-דהוי, כמו טיסן שמאט בשמיים עד שהוא מוצא נקודה מתאימה בחלל ונשאר לצוף בה עד שיימאס לו לעמוד בלי לזוז. 

   אבל מה שקלטו עיניה בבהירות כה גדולה רשמה ידה ברטט, והקו שיצא לה היה קטוע והידקק בצדדים עד שכמעט לא הבחינה בו.

  רחל הגדולה ציירה במהירות, כמעט מבלי להביט בנוסף ידה שחלפה במיומנות על פני הדף היתה יציבה ובוטחת, והקו שהתקבל היה עבה והתפתל בחושניות מתוך הסככה אל משטח כיסאות-הנוח.

   אבל בציורים הגמורים נראו שתי סככות שונות ושני צמדי כיסאות שונים. שני הציורים בכלל לא דמו זה לזה.

  רחל הגדולה לא הבינה מדוע: הרי הן הסתכלו בדיוק על אותה סככה ובדיוק על אותו צמד כיסאות-נוח. אבל רחל הקטנה אמרה שככה בדיוק נכתבים ספרים.

***
(מוזיקה וממתקים אחרים)

בנוסף לזלילה של ספרות עברית, התחלתי לקרוא את הספר (How Music Works (2012 שנכתב על ידי דיוויד ביירן, סולן ה-Talking Heads. מעניין לקרוא את דבריו של ביירן, משום שהוא לא רק מוזיקאי, כי אם גם אמן: הספר מביא מהתנסויותיו במוזיקה, עיצוב, ריקוד, פרפורמנס, חלל ביצוע, ואפילו על חלקו של התיאטרון היפני בעושר הזה! הנה קטע מתוך הספר (עמ' 50):

My own contorting on stage was spontaneous. I obviously had to be at the mic when I was singing, but otherwise the groove took me and I let it do what it wanted. I had no interest in or ability to learn smooth dance moves, though we all watched Soul Train. Besides, a white nerdy guy trying to be smooth and black is a terrible thing to behold. I let my body discover, little by little, its own grammar of movement - often jerky, spastic, and strangely formal.

והנה גם דוגמה לכוונתו של ביירן כשהוא כותב את השורות הללו:

   ומה הציטוטים האהובים עליכם? אילו מילים או מוזיקות מתנגנות אצלכם בימים אלה?

יומן תזה - על ההגשה

ישבתי בחדר ההדפסה שבמרתף ספריית סוראסקי, וראיתי אותה נדפסת. במכונת דפוס גדולה שמחוברת למחשב היא פתאום הפכה נפרדת ממני, חיה, אמיתית, לא מילים וירטואליות במחשב חדרי. כעת לא אצבעותיי תקתקו את איבריה, את פעימותיה, מילותיה. ישבתי שם, לצד מכונת הדפוס המשקשקת, ואנחת אוויר גדולה השתחררה מפי. "מה קרה?" שאל אותי המדפיס בדאגה, "כלום," עניתי, "פשוט עבדתי עליה הרבה מאוד זמן.".

    קראתי לה "חייתיות ומילים מדממות" וכרכתי אותה בסגול כהה יפה. ושקט לי בחדר הדפוס שבמרתף ספריית סוראסקי, זו רק אני והתזה, ברגע הראשון של פגישתנו. והנה אני מסדרת עמודיה, נוטלת את הכריכה היפה והדפים בשקט, בעדינות, כדי לא לקמטם. והנה אני לוקחת אותה לחדר הכריכה, וכעבור שעה היא בידיי, וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה ולאחוז בה לבלתי הפרד. ואני נושאת אותה בעדינות אל חדר החוג לספרות, ומניחה אותה על השולחן, מדברת עם המזכירה ויוצאת אל החוץ. שנה ותשעה חודשים חשבתי עליה, אותה, נשאתי אותה במוחי, בליבי, בגופי. שנה ותשעה חודשים היא הייתה חלק ממני, ניזונה ממני, לבלתי הפרד. כעת התזה שלי על שולחן החוג, נפרדת ממני, שלי וכבר לא שלי, נולדה וכבר חיה את חייה. 

יומן תזה 5.6. - בקטנה, על חיבוק הווסת

אין יותר מדי מצגים חיוביים של הווסת בתרבות ובספרות העברית, ובכלל. רוב הזמן היא מוסתרת או נרמזת, כואבת, מוצגת כמגעילה, מלכלכת, לא רצויה, קשורה להריון/אי-הריון ולא לחוויות שונות של כל מווסתת ומווסתת. 

   אבל בתוך כל הייצוגים הלא מחמיאים או חיוביים האלה, יש לפעמים הבלחות מדהימות בחשיפתן ואמיתיותן. דניאלה לונדון-דקל, שבלי שום קשר היא אחת הקומיקסאיות עליי, פרסמה לפני כמה חודשים קומיקס שעוסק בווסת; העמוד המאוייר מלווה במילים שכולן אומרות אהבה וקבלה של התופעה החודשית הכה טבעית הזו.

   במקום להיכנע לחוקי ההסתרה והנידוי של הווסת שהתרבות כופה עלינו, לונדון-דקל פירסמה את הקומיקס בבמה חושפת ומרכזית - בעיתון ידיעות אחרונות. יש הרבה אומץ במעשה הפרסום הזה, הן של לונדון-דקל והן של העיתון; וזהו אחד הייצוגים המחבקים ביותר של הווסת שנתקלתי בהם. הנה הוא לפניכם. 

הקומיקס בבלוג של דניאלה לונדון-דקל