יומן תזה 3.1 - על שירת הגוף

רוב הפוסטים בחודשים האחרונים הוקדשו לתזה שאני כותבת. ולא בכדי - היא הולכת איתי לכל מקום, מרחפת מעליי (לפעמים בלוויית קמצוץ רגשות אשם) בכל דבר שאני עושה. קצת כמו תאומות סיאמיות, אנחנו מחוברות בלב ובמוח, מרגישות האחת את השנייה בכל תנועה, בכל פעימת לב, קיבה, כבד וריאה. אני מזינה אותה, והיא מזינה אותי. אמנם מוזר לדבר על התזה שלי בגוף שלישי, אבל ההפרדה הזו קצת עוזרת: היא שלי ובאה מתוכי, אבל לפעמים עדיף שתיפרד ממני כדי שאתבונן עליה מזוויות אחרות מאלה שאני מורגלת בהן.  
     אני כותבת היום על התזה מבעד למטפורות גופניות, ולא רק בגלל הנושא שלה; היום אני רוצה לכתוב על האהבה השנייה בחיי - שירה. אני שרה כבר כמה שנים. אמנם עם הפסקה גדולה באמצע (בזמנו עברתי לירושלים ללמוד, ולא ממש היה לי איפה להתאמן. או מורה להתאמן איתה. או כסף למורה בהיותי סטודנטית תפרנית :). אבל לפני שנתיים וחצי חזרתי לשיר במלוא המרץ. התחלתי בהצגה נפלאה בשם "הבל הבלים",משם המשכתי לאנסמבל של פרוייקט חד-פעמי (שבו גם סילנתי שני שירים), משם לאנסמבל "מורן" ואחר כך, עם הפסקה של קלינאית תקשורת באמצע, דילגתי אל מקהלת "שחר" הנפלאה, שבה אני שרה גם היום. לפני כמה חודשים חזרתי ללימודי פיתוח קול מסודרים אצל מורה נהדרת, מרינה לויט,  and I've been happy ever since.

    בלי קשר לקול, המוזיקה זורמת בי מאז שאני קיימת בערך. תחנות דרך משמעותיות: שמיעת מוזיקה מהרחם+גנים מוזיקאליים (אמא מורה לפסנתר ומוזיקאית, אבא ניגן בכינור שנים לא מעטות); ריסוק תקליט של מוצרט בגיל כמה חודשים, בסגנון ריסוק הגיטרות של פיט טאוסנד (וכמה סימבולי שמוצרט הוא אהוב ליבי); התנסויות פסנתר מגיל שנה בערך ואחר כך לימוד מסודר אצל מורה (כלומר, אמא), ונגינה על כינור מכיתה ד' עד ז'. 
    אבל השירה היא הדבר האמיתי בעבורי. יש הבדל עצום בין הפקת צליל בתיווך של כלי כלשהו, לבין הפקת צליל מתוך הגוף עצמו. והתהליך של הפקת הצליל, ככל שאני לומדת עליו יותר ויותר בשיעורי פיתוח הקול והמקהלה, מדהים בעיניי: מעבודה משותפת של הריאות, שרירי הבטן התומכים ומיתרי הקול (שאסור להרגיש אותם בזמן השירה), ועד לשימת לב לשרירים קטנים אבל כל כך משמעותיים כמו החיך העליון, שמי היה מאמין שאפשר בכלל לשלוט עליו, להעלות אותו, לעגל אותו בצורות שונות, ושהצליל ישתנה כל כך בהתאם! וכמובן, תיבות התהודה שיש בגוף. וואו. מדהים להרגיש את הצליל מתהדהד בראש ובחזה, ממש להרגיש את הויבראציות!

במהלך החודשים האחרונים אני מגלה יותר ויותר שצריך ממש לדמיין את האיבר עליו אני מבקשת לעבוד ולאמן: צריך ממש לראות את כיפת החיך העליון בדמיון כדי לשלוט עליו, לדמיין אותו מתעגל בצורות שונות בהברות השונות; ביום-יום צריך ללמוד לדבר קצת אחרת, כדי לשיר אחרת - הדיבור הוא ההרגל הקולי בו אנו משתמשים הכי הרבה, ולכן שינוי הרגלי דיבור מוביל לשינוי הרגלי שירה. ואם דיבור הוא ייצוג המחשבות והתחושות שלנו, אז חייבים לשנות גם משהו בתפיסת המציאות, בתפיסת העצמי. כך, התביעה לשנות דבר מה קולי נובעת, קודם כל, מן הדמיון. אחר כך מן הנפש. 

מעבר לכך שהשירה היא גיוון לחיי האקדמיה, היא חלק ממני – ממש צורך גופני להפיק צליל. ומה הקשר בין כל זה לבין נושא התזה? התזה שלי הרי עוסקת בתופעה גופנית כפי שהיא מיוצגת בספרות, מבעד למילים. וכך גם השירה: ביטוי הגוף והרגש מבעד למילים, שיוצרות ניגון, שמופקות מתוכו. ואני יותר ויותר רואה איך החיים שלי, איך עצמי, נכנסים אל תוך התזה, בדיוק כמו ביצירה מוזיקאלית. שהרי, הביטוי העצמי מוצא את דרכו אל כל מקום אליו האדם יפנה. תהא זו עבודה אקדמית, שיר, ריקוד או אפיית עוגה.

   יש עוד מקומות השקה בין קול לבין נושא התזה: בטקסט שאני כותבת עליו עכשיו מופיעה שתיקה ואפילו שירה אופראית (!) בהקשר של הווסת. אבל על כך בפוסט אחר. אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשני שירים: הראשון הוא שיר מקסים מקסים של מוצרט, שחרשתי בשיעורים האחרונים. הוא נורא חמוד, מאפשר המון משחקיות, והפסנתר אפילו מחקה קצת ניתור ציפורים. :) כאן הוא בביצוע צ'צ'יליה בארטולי המלכה.

והנה השיר הבא שאני מתחילה ללמוד, של דביסי. הו, רומנטיקה...


סוף שבוע מקסים ומלא מוזיקה לכולם!

פוסט סוף שנה אזרחית

שנת 2011 מתקרבת לסופה בצעדי ענק. האמת, במקור חשבתי לכתוב פוסט סיכום של האירועים הגדולים והמשמעותיים באמת שקרו לי השנה. אבל אני חושבת, שבמקום הסיכומים הקצרים של קורותיי, בהם שיתפתי אתכם בבלוג הזה בחודשים האחרונים, המעטים, אפנה דווקא למקום אחר: חלק מההמנגינות שזורמות בי עכשיו, שמסמלות, בעבורי, את סוף השנה האזרחית הזו. בניגוד לרשימות סיכום מוזיקליות אחרות, הרשומה הזו לא מתייחסת למוזיקה הבולטת של השנה האחרונה, רק למוזיקה שבלטה בעבורי, על קצה המזלג. :) תהנו!

לא מזמן גיליתי מחדש את סרז' גינסבורג. יצא לי לא מזמן לראות את הסרט עליו, ובעקבותיו התחלתי לשמוע שוב ושוב את "L'histoire de Melodie Nelson", אלבום יחסית קצר אבל גם די מושלם (אפשר לשמוע את האלבום בהקלקה על הלינק). אני גם חייבת להודות, שלאיש הזה, שעל פניו חזותו לא מושכת (אוזניים גדולות, אף גדול בלה בלה בלה), יש סקס אפיל לא נורמאלי (אונסטלי!). 

הנה דגימה לא מ-L'histroire דווקא, אלא מאלבום אחר, עם תופים אפריקאיים, הו כה מגניב...

הנה שיר מתוך האלבום השני של Neutral Milk Hotel (שעכשיו חוזרים!), שיר שאני אוהבת, פשוט כי הוא מעודד אותי, הרבה בזכות המילים האחרונות: Can't believe how strange it is / to be anything at all. כמה פשוט, כמה נכון, כמה נוגע.

השנה חזרתי מחדש, והפעם בבריאות, לשירה אופראית; אחרי תיקון בסיסי של טכניקה התחלתי ללמוד אצל מורה נהדרת והצטרפתי למקהלת "שחר", שנפלאה לא רק בזכות הרפרטואר שלה, אלא הרבה בזכות האנשים הנהדרים שלוקחים בה חלק. מקהלה שמרגישה כמו בית (ויש גם קונצרט משובח ב-15.1.12!). ובכל מקרה, עם חזרתי המחודשת לעולם השירה הקלאסית התחלתי לשמוע אריות (arias), של מוצרט, my first musical crush. אני אוהבת אותו בזכות הצלילות, המשחקיות והילדותיות, האנרגטיות ומבעד לכל זה - האצילות והפצעת ההבנה של הנפש האנושית... אבל מעבר לכל אלה, המוזיקה של האיש הזה נוגעת בי במקום המוזיקאלי, האמנותי, הרגשי,הבסיסי ביותר, ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הנה שתי אריות שאני לא מפסיקה לשמוע בחודשים האחרונים.



רות אן סוונסון המדהימה, מתוך "החטיפה מהארמון"



דיאנה דאמארו האלופה, מתוך "חליל הקסם"

והנה אמיליאנה טוריני החמודה :)

ו-Belle & Sebastian הסקוטים, הרכים והאהובים, שמעלים חיוך על פניי רק מלחשוב עליהם :) השנה גיליתי אלבומים נוספים שלהם (חוץ מ-The boy with the arab strap), הנה השיר שפותח את "Tigermilk".

מהאלבום השני והמשובח של שלומי שבן - וכל מילה נוספת מיותרת.

להקה אלקטרונית איסלנדית בשם Amiina, שהכרתי בזכות סרט קסום על המוזיקה האיסלנדית . 

לסיום, שיר של פאבלו נרודה. 

כאן אני אוהב אותך

כאן אני אוהב אותך.

מאורנים שחורים נקרעת רוח.

הלבנה נוגהת על מים נודדים.

יום רודף יום זהה.

הערפל נפרם לדמויות מרקדות.

שחף כסוף ניתק מן השקיעה.

לעיתים ,מיפרש. כוכבים גבוהים-גבוהים.

או צלב שחור של ספינה.

לבדי.

יש שאני משכּים, ואפילו נישמתי לחה.

הומֶה, מהדהד, הים הרחוק.

זהו נמל.

כאן אני אוהב אותך.

כאן אני אוהב אותך ולו גם יסתירך האופק.

עודי אוהב אותך גם בין הדברים הצוננים האלה.

יש שנשיקותי מפליגות בספינות הכבדות

החופזות בים אל מחוז חפצן החומק.

אני רואה עצמי שכוּח כעוגנים הנושנים.

המזחים נוּגים יותר עם רדת ערב.

נלאים חיי הרעבים לשווא.

אני אוהב את מה שאין לי. מה רחקת.

שממוני נלחם בשקיעות האיטיות.

אך בא הלילה והוא שר לי.

הלבנה מסובבת גלגלי חלום.

הגדולים בכוכבים ניבטים בי מעינייך.

ובשל אהבתי לך, האורנים ברוח

מבקשים לשיר את שמך במחטי התיל.

לסיום אמיתי של הפוסט אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי, משפחתי, וגם לעצמי :), שנת 2012 מלאה בשלווה ושלום (בתקווה שגם שלום עולמי). שהשנה הזו, כמו כל השנים שיבואו אחריה, תהיה מלאה בצמיחה וגדילה, הבנה והגשמה עצמית, בריאות, הצלחה, וכמובן, המון המון אהבה.

3>

אילנה

יומן תזה 0.3.1

אני יושבת כאן, בחדרי, ליד שולחני העמוס ספרים מכל טוב, ולא בטוחה מה לכתוב. אני אמנם כותבת שורות אלו, נותנת לאצבעותיי את הדרור אליו הן שואפות, בהיותי גראפומאנית עם תעודות. קר לי באצבעות וקר לי בכפות הרגליים, ואני שוקלת לסגור את החלון, ממנו נשקף חצי נוף עירוני טיפוסי, אבל אני מחליטה שלא לעשות את זה. עצלות.

    עצלות, אני קוראת לזה בפולניות מדוברת, אבל בעצם זו כנראה תקופה כזו. מאז הפוסט האחרון, בו דיווחתי בהתרגשות על פריצת הדרך, מצאתי את עצמי מדשדשת במקום. שאלת המחקר שהתהוותה בי מילאה אותי בשמחה, עד כדי כך שפחדתי מלהתקרב אל החומרים התיאורטיים, פחדתי לגעת במקלדת לצורך תזה. במקום כתיבה שקעתי בשבועיים האחרונים בקריאה של חומר ספרותי נוסף, התעסקתי בפעילויות קונקרטיות (לכתוב מערכי שיעור, לחטוף וירוס, להחלים, לחטוף עוד וירוס, לשיר בין שתי הפאזות של הגרון הבצקתי-קלות, לקרוא, לראות טלוויזיה) וקיטרתי על זה שאני לא נוגעת בתזה שלי כבר שבועיים. בקיצור, נכנסתי למשברון תזה.

    יחד עם זאת, השבועיים האחרונים היו בשבילי סוג של תרפיה. שרתי, נחתי הרבה, שתיתי הרבה מרק עוף, התפנקתי בבית, ביקרתי באוניברסיטה אחרת (כי צריך גם לגוון) וגם יצאתי לחופשה מקהלתית וכיפית בטירוף בסוף השבוע, שבמהלכה ישנתי מעט - ובתמורה זכיתי למצבי כפית רבים ומבורכים. כן, אלה היו שבועיים כיפים וממש לא משעממים!

    הדבר המעניין הוא, שבמהלכם לא שמתי את מירב לבי לעובדה, שאני נמצאת בעיצומו של משברון, aka חוסר בכתיבת התזה. רק היום, כשהרשיתי לעצמי לדבר על זה עם כמה חברים שפגשתי בקמפוס, רק אז הודיתי בבעייה. והודאה בבעייה היא הצעד הראשון לטיפולה. 

    לא שזו כזו בעייה - אני חושבת. שהרי, אנשים יודעי דבר מספרים שמשברי תזה הם דבר שבשגרה. במחשבה שנייה, אולי כדאי להפסיק להמשיג (--> אה! כתבתי מילה אקדמית! זה חוזר!) את התהליכים האלה במונחים שכאלה, שנושאים בחובם איזו אווירה שלילית. אולי כדאי פשוט לקבל את התהליך, לחבק אותו, ולהמשיך לקטר. בעיקר להמשיך לקטר. בסופו של דבר, אני מאמינה, הקיטורים יובילו לכתיבה. 

ועכשיו, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.