יומן תזה 4.8. - חזרה פואטית

הרבה קורה וגם לא כלום.

ממסיבה לקונצרט; מקונצרט לקור הירושלמי העוטף בחמימות; מקור ירושלמי לאוויר הקר-מהביל של מישור החוף; ממישור החוף למישור החוף; מפְסוקי תזה רועשים לשקט של הרקוויאם של מוצרט; מהרקוויאם של מוצרט ללא כלום; מהלא כלום היבש להליכה בעקבות השקיעה; מעקבותיה של שקיעה לרוח חיים; מרוח חיים ליונה וולך:

*

וזה לא מה שְׁ

יַשְֹבּיע את

רעבוני לא

זה לא

מַה 

שיניח את

דעתי

לא

זה לא זה.

לוֹטה

במפתח שְׁוֶדִי לוֹטָה מסתרקת

שׂערותיה קפיצים

לוקחת כדורים כנגד הַרְגָשות

שוֹנוֹת של מסתורין

לובשת שִמְלַת קוּרים

ויוצאת לה מַה

שלוֹטָה קולטת בִּמְקום

האמת היא שֶיֵש לךְ גוף נפלא

אז למה לךְ מִקְטֶרֶת מלחמה

אֲבל לוֹטָה לקחה כדורים

ועכשיו היא מבינה רק מילים.

מפלצת האילה

וכל העופות היו בּגני

וכל החיות היו בּגני

וכולן שׁרו את מַר אהבתי

והפליאה מכולן לשיר האַיָלָה

ושיר האַיָלָה היה שיר אהבתי

וקול החיות שתק

והעופות פסקו מלצרוח

והאַיָלָה עלתה על גג ביתי

והיתה שרה לי את שיר אהבתי

בכל חיה יש מפלצת

כשם שבכל עוֹף ישנוֹ משהו מוזר

כשם שמפלצת יֶשְנה בכל אדם

ומפלצת האַיָלָה סובבה לה סביב הגן

כשהעופות הרכינו ראש כשאַיָלָה שרה

והחיות נמנמו כשאַיָלָה שרה

ואני הייתי כלא הייתי כשהאַיָלָה שרה

ברגע הרך ההוא הלמה בְּשַׁעֲרִי.

וכל העופות עפו והחיות נסו

והאַיָלָה נפלה מהגג ושברה את הראש

ואני ברחתי וּבְגַן אהבתי סוגרת מפלצת

גורילה שחורה ורעה כשִכחה.

השירים לקוחים מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה (1992) - אסופת השירים של יונה וולך. 

יומן תזה 4.4. - צ'רלס בוקובסקי ואני

היום, בשיטוט ברחבי הרשת, נתקלתי בבלוג של בועז כהן, ובו מצאתי פוסט על צ'רלס בוקובסקי. כמו שאתם כבר יודעים, בוקובסקי הוא אחד המשוררים האהובים עליי. כהן מצטט גם את אחד השירים האהובים עליי: "המקלחת" - The Shower, וכותב את קיצור הביוגרפיה של בוקובסקי. וכך כהן מתאר את האיש: "זכר-אלפא אמיתי, בוטה, שקוע בסקס, כותב את החיים, חצרות אחוריות, מועדונים, בתי זונות. כותב עירוני שאין טבע בשיריו. איש שהכתיבה שלו גברית.". Couldn't write it better. 

   ועדיין, נוכח השורות האלו, אני שואלת את עצמי: למה אני אוהבת את צ'רלס בוקובסקי? מה לי ולמישהו שכותב בצורה בוטה כל כך, "גברית" כל כך - ובצדק - על בתי זונות, על חצרות אחוריות, על אלכוהוליזם ומצ'ואיזם וכל מה שבא ליד - literally? מה לי ולכותב, שהכה וקילל והתעלל בנשותיו מתוך ענני האלכוהול האופפים אותו? ואם זו שירה גברית, מה זו שירה נשית? האם נשים לא יכולות לכתוב על כל הדברים האלה? (על שתי השאלות האחרונות אנסה לענות בפוסט אחר.)

   ובעצם, מה זה משנה בכלל מי המחבר שמסתתר מאחורי המילים? הרי, הדבר הראשון שמלמדים בשנה א' בספרות, ברוחו של רולאן בארת, הוא להתעלם מהמחבר ולהתייחס אל הטקסט בלבד. ועדיין, כן חשוב ומעניין להתבונן על האישיות שמסתתרת מאחורי המילים. בעיקר בשירה, משום שהיא מינימאלית ולכן חשופה כל כך; שהמשורר מסתתר בין הסדקים שבין המילים.  והחלקים הנוראיים האלה באישיות של בוקובסקי בכלל לא נעימים לגילוי. 

   ויחד עם זאת, השירה של האיש הזה מדברת אליי. הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שירה שלו הייתה לפני 7 שנים, ביריד מכירה של ספרי שירה אי שם במועדון אפלולי באלנבי. הסתובבתי שם בין הספרים, מאושרת ומוצפת בעושר הספרותי שנפרש לפניי, לא בטוחה מה לקחת ומה לקנות. בסוף לא קניתי דבר. אבל רגע לפני שעזבתי את המקום, ספר שכריכתו אודם צועק משך את עיניי. הוא נקרא עד שהאצבעות יתחילו לדמם. השם והאיור שעל העטיפה - ספק כבישים מפותלים ספק מערבולת - צבטו את הבטן שלי. התלבטתי אם לקנות את הספר, יצאתי מהמועדון ואז חזרתי אליו, ידיי שולפות את הארנק וחובקות את הספר קרוב-קרוב. זו הייתה אסופת השירים של בוקובסקי, שתרגמה דורית וייסמן (הוצאת "כרמל", 2002).

השירה של בוקובסקי היא שירה פרוזאית: היא מספרת סיפור בשורות שבורות. חלקי גוף נחשפים ועולים שם: פעם ברמיזה של תחת, פעם בעירום מלא, פעם בתיאור של אוננות ופעם בסקס של אהבה. פעם תיאור של חיים ופעם תיאור של תסכול וחידלון.

   חיים רווי כאב עבר בוקובסקי. חיים רווי כעס, קושי להתרומם, חיי תסכול והרבה כאב. כל הרגשות האלה ממוסכים  בשיריו במילים. באדי אלכוהול. כותרת האסופה אומרת הכל: אצבעות שכותבות את המילים אבל כבר בעצם לא כותבות אותן - כי אם כבר חורטות וחוצבות אל תוכן את המילים; מנגנות על הפסנתר במהירות הולכת וגוברת, עד שהמהירות הופכת מסחררת מכדי להפסיק לנגן, עד שכבר אין ברירה והאצבעות מפסיקות להוציא את הנפש אל תוך הפסנתר ומתחילות להקיז דם. כמו האיור על כריכת הספר ושמו, כך גם חייו של בוקובסקי: חיים שחוזרים על עצמם בפיתולים, שמגיעים שוב ושוב אל אותה הנקודה. חיים מסוחררים, ללא יכולת עצירה. 

    אבל אז האהבה נכנסת לשם, מחייה את האוויר המתועש שזורם שם בין השורות. ואז, הו אז, האוויר מצטלל. השורות מתרככות, העט לא חוצב כי אם פורט את המילים כאילו היו מיתרי נבל. וזה בדיוק מה שאני אוהבת בבוקובסקי. לא את האלימות שלו בחייו. לא את הרגלי השתייה הנוראיים שלו. אלא את המורכבות הזו של הכתיבה שלו; את ההפתעה הזו, שבתוך כל סבך הרגשות המסובכים האלה מסתתרת נפש רכה, אוהבת ובעלת יכולת מפתיעה ומרגשת של חמלה. שמבעד לכל הקושי שעבר, נאלץ לספוג ובסופו של דבר גם ייצר בחייו, הוא עדיין הצליח לראות את היופי שניצב מול עיניו. הוא כתב בשפה סיפורית ופשוטה מאוד, אבל את האהבה הוא כתב ביופי פואטי מורכב צלול. הוא דיבר את עצמו מתוך שפת הרחוב אבל גם פרט את עצמו, אל תוך מילותיו, בסבכי יופי מרגשים.

גבר ואישה במיטה ב-10 בלילה / צ'רלס בוקובסקי

אני מרגישה שבא לי פחית סרדינים, אמרה.

אני מרגיש שבא לי פלסטר, אמרתי,

אני מרגישה שבא לי סנדויץ' טונה, אמרה.

אני מרגיש שבא לי עגבנייה חתוכה, אמרתי.

אני מרגישה שהולך לרדת גשם, אמרה.

אני מרגיש שהשעון עומד, אמרתי.

אני מרגישה שהדלת לא נעולה, אמרה.

אני מרגיש כאילו פיל עומד להיכנס לכאן, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו צריכים לשלם את שכר הדירה, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים למצוא עבודה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

לא מתחשק לי לעבוד, אמרתי.

אני מרגישה שלא איכפת לך ממני, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו עושים אהבה יותר מדי, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות יותר אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה למצוא עבודה, אמרתי

אני מרגישה שבא לי לשתות, אמרה.

אני מרגיש שבא לי בקבוק ויסקי, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו הולכים לסיים את זה ביין, אמרה.

אני מרגיש שאת צודקת, אמרתי.

אני מרגישה שבא לי להתייאש, אמרה. 

אני מרגיש שאני צריך אמבטיה, אמרתי.

גם אני מרגישה שאתה צריך אמבטיה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה לסבן לי את הגב, אמרתי.

אני מרגישה שאתה לא אוהב אותי, אמרה.

אני מרגיש שאני כן אוהב אותך, אמרתי.

אני מרגישה את הדבר הזה בתוכי עכשיו, אמרה.

גם אני מרגיש את הדבר הזה בתוכך עכשיו, אמרתי.

אני מרגישה שאני אוהבת אותך עכשיו, אמרה.

אני מרגיש שאני אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותי,

                                                                          אמרתי

אני מרגישה נפלא, אמרה, בא לי לצרוח.

אני מרגיש שבא לי להמשיך כך לנצח, אמרתי.

אני מרגישה שאתה יכול, אמרה.

אני מרגיש, אמרתי.

אני מרגישה, אמרה.

(מתוך עד שהאצבעות יתחילו לדמם, עמ' 65-66, בתרגום דורית ויסמן.)

יומן תזה 4.3. - על התזוזה

בזמן האחרון, רגע לפני שאני עוצמת עיניי לפני השינה, אני מזנקת מהשמיכה, מספיגה פניי בברכיי, חובקת אותם בחוזקה - בפחד שמתקיף אותי ללא התרעה מוקדמת. זהו פחד מפני היבלעות בחור שחור של עיוורון. מפני אי-מיצוי החיים בשלמותם. 

   אבל מייד לאחר הזינוק אני נרגעת. נושמת כמה נשימות עמוקות ומתכסה בשמיכה בשנית, עוצמת את עיניי - ונרדמת. אור מבזיק בזיכרונותיי ובחלומותיי; שכבות עור ישנות נסדקות בקולות התפקעות רמים; חיים חדשים נולדים מתוך השלת תאי עור קמלים. אני קמה בבוקר ומרגישה שמשהו בסדרי הפאזל הגדול - שאולי לא יושלם לעולם - זז מעט. האבן נחצבת, אוויר חדש מנשב בין הסדקים הנפקעים, מפכה חיים. 

* / נדב ליניאל

 וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁאַטְבֵי כְּבִיסָה עַל חוּט הֵם תָּוִים שֶׁהַבֹּקֶר מְנַגֵּן

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁלִקּוּי הַמְּאוֹרוֹת צוֹרֵף אֶת הָאוֹר לְטַבַּעַת נְשׂוּאִין

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְמָזוֹן וְהַמָּזוֹן לְמִלִּים

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁדָּבָר כִּמְעַט אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין סִיס לְסוּס

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁהָאֶגְרוֹף נִפְקַח לְפֶרַח שֶׁקְּצוֹתָיו תָּאִים מֵתִים

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבַּמֶּרְכָּז, בֵּין הַמֹּחַ לַלֵּב מֻנָּח גָּרוֹן

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבֵּין הַמֹּחַ לַמִּפְשָׂעָה מֻטָּל הַלֵּב

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַבִּיט בְּהוֹרָיו נִגְלִים בְּפָנָיו עֲבָרוֹ וַעֲתִידוֹ

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֵינוֹ יָתוֹם

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁמֵּתִים הַשֵּׂעָר וְהַצִּפָּרְנָיִם מַמְשִׁיכִים לְהִתְאָרֵךְ

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל אָדָם נִבְלַע בַּחֹשֶׁךְ בְּצֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ

השיר לקוח מתוך הספר תקרת האדמה (2010) של נדב ליניאל, משורר מוכשר בן כיתתי.

יומן תזה 3.9.5. - הווסת כאומץ

הרבה שירה מתהלכת איתי בימים האחרונים. הייקו של באשו, שיר של בוקובסקי ושיר של יהודה עמיחי; והנה צפה ועלתה עוד משוררת אהובה - לוסיל קליפטון. כתבתי על אודותיה קצת בעבר. אני חושבת, שבעבורי היא מסמלת בעיקר כנות ואומץ להישיר מבט על החיים, לראותם ולתארם כפי שהם. בעיני, היא אחת המשוררות האמיצות והרגישות שיש. והנה היא כתבה שיר מלא בכוח נשי ווסתי.

   הווסת, גם בימינו אנו, מושתקת יחסית בתרבות שלנו, ומלווה בהתבוננות על הגוף הנשי כמלוכלך, כדולף וכמסוכן בדליפתו; היא הופכת למשהו שיש לנסות לצלוח מבלי שיראו או ישמעו עליה (אלא בעקיפין). התרבות דורשת מאיתנו לבצע נתק בין הגוף לבין האני, לחכות שהימים ה"מלוכלכים" האלה יעברו כבר. ומבעד לניתוק הזה הגוף ניתק מהנפש. הדיבור הופך מצומצם יותר. אנחנו מצטמצמות. 

   והנה משוררת שמביאה את האהבה אל הגוף ואל הווסת במיוחד. היא מציבה את הגוף במרכז השירה, ואת הווסת מחברת אל פרקטיקות ריטואליות של קידוש הווסת כקידוש הפריון, החיים והגוף הנשי. הדיבור על אודות הווסת והכתיבה על אודותיה הן הנכחת הנשיות כפי שהיא במרחב הציבורי והתרבותי. הכוח והחירות לדבר על אודותיה, לחוות אותה כפי שהיא - נעימה, קלילה, כבדה, כואבת, חזקה, מחרמנת, מסונכרנת, סדירה, לגמרי חסרת סדירות, דולפת, מוסתרת היטב, וכו' - כל אלה מהווים את האפשרות ליטול את החירות לעקוף את התרבות. 

   שירה של קליפטון מנכיח את הגוף כפי שהוא ומעבר לעצמו: הגוף הנשי מחובר לירח ולטבע ובה בעת גדול יותר מהטבע, חזק יותר בעצמתו, בעתיקותו. הוא מחובר לזמן ונמצא מעבר לזמן עצמו. השיר הזה מנכיח את הגוף הנשי כגוף גדול, נוכח, חזק. זהו שיר על אהבת הגוף, אהבת העצמי. השיר הזה הוא שיר של אומץ. 

Poem in Praise of Menstruation / Lucille Clifton

if there is a river 
more beautiful than this 
bright as the blood 
red edge of the moon if 
there is a river 
more faithful than this 
returning each month 
to the same delta if there

is a river 
braver than this 
coming and coming in a surge 
of passion, of pain if there is

a river 
more ancient than this 
daughter of eve 
mother of cain and of abel if there is in

the universe such a river if 
there is some where water 
more powerful than this wild 
water

pray that it flows also 
through animals 
beautiful and faithful and ancient 
and female and brave 

יומן תזה 3.9.1. - איזו קרירות! / כפות רגליים על הקיר - / שנת צהריים [באשו]*

היה חם השבוע. כל כך חם, שהצטננתי. ביום ראשון, עם צמרמורות ראשונות ורפיסות לא מוסברת או אופיינית מול הטלוויזיה, מדדתי את חומי: "37.5," המדחום אמר. "wtf?" עניתי. כך התחילה לה צננת הקיץ שלי. עכשיו, אחרי שלושה ימים של רביצה מול הטלוויזיה בלי יכולת להזיז אגודל ואכילת בראוניז בכמויות (כי הגוף דורש שוקולד), אני מתחילה להרגיש יותר טוב. למרות שהעיניים עדיין מבקשות להיעצם - כן, גם ברגעי הקלדה אלה ממש - האנרגיות והרצון לצאת מהבית חוזרים.

   אבל דווקא ברגעי החָלוּשֶעס האלה חזר אליי כושר הכתיבה. משהו בהשהייה הזו של החיים, במנוחה והרפיסוּת האלה שהוירוס הביא איתו גרמו לי לשבת במקומי, להאט מעט את ההתרוצצות בעולם שבחוץ ושבפנים, פשוט לאפס את המערכות לרגע. לפעמים צריך את הקריאה הזו מבפנים כדי להבין את הצורך בשקט. ומתוך השקט הזה נולדה הכתיבה מחדש: אתמול והיום כתבתי כמו שלא כתבתי כבר זמן מה, והפרק הולך וצובר תאוצה, סוף סוף. טיוטת הענק מתעצבת לכדי משהו טוב, מפורט, מאורגן ואחיד, ואני חוזרת אל שביל התזה, שבסופו - אלליי - ההגשה המיוחלת.

   "אללי," אני כותבת; כי קצת מפחיד להתחיל לראות את הסוף. אמנם הוא עדיין מעט רחוק, אבל גם הולך ומתקרב. כן, אני יודעת מה אני אעשה אחרי שאסיים. ואני בהחלט מתכננת לסיים באוקטובר (אמן ואמן). אבל כל כך מוזר לחשוב על הסוף של התזה; כלומר, מה אעשה ביום שאחרי? אטוס לחו"ל לשבוע? אצא לחופשה פרועה באיזה קיבוץ בצפון? או שמייד אסתער על הדוקטורט בקריאות קרב נלהבות? 

   מה שבטוח, יהיה לי מוזר לסיים את התזה הזו. קצת נקשרתי אליה, אל המהלכים שלה, אל צורת החשיבה עליה ואת הכתיבה שלה. אבל אני חושבת שהכי נקשרתי לדרך שעשיתי במהלכה. כן, ממש יצאתי למסע; מסע לגילוי הכסוי, בהרבה מובנים. ואני אתגעגע לגדילה ולתובנות שחוויתי במהלכה. אבל הדרך עוד לא נגמרה. היא עודנה נמשכת, כל עוד אני הולכת בה. יש בה שבילים מסתעפים, שבילונים קטנים, עצים לשים תחתם את הראש, לנוח, פרחים להריח בדרך; לפעמים גם סערות שיש להסתדר בתוכן. 
   יצא לי לתפוס השבוע בטלוויזיה את "Lost in Translation" של סופיה קופולה; הייתה שם סצינה יפהפיה של ביל מארי, בוב האריס בסרט, משחק גולף על רקע הר הפוג'י. ההר הזה פשוט ניצב שם, ברקעו של המשחק הכל כך מערבי הזה, נטוע במקומו. ושקט, שקט מסביב. ובכל אשר יפנה, בוב האריס יראה את ההר. 
   כך, הדרך עודנה דרך ואני עדיין צועדת בה. אבל היא מובילה קדימה, אל ההר שבאופק. בקרוב אגיע אליו, אגע בו מגע מרפרף, אוהב, מחבק; אשהה בצילו כמה ימים ואמשיך הלאה. אך בכל אשר אנוע, בכל אשר אפנה, תמיד אראה את ההר.

*שיר ההאייקו שמופיע בכותרת פוסט זה נתון למאצוּאוֹ בּאשוֹ (האליל), מתוך "הדרך הצרה לאוֹקוּ" שלו, שתרגם מיפנית יעקב רז. יצא בהוצאת עם עובד/חרגול, 2006. 

יומן תזה 3.8. - ניסוי פוסטאוטומטי

1. בבניין החדש של מוזיאון תל-אביב

*
אדם חובר לרגע אל עץ בודד, הניצב לבדו במרכז עירוֹניוּת מרוטה; ידיו מלאות רכות וגעגוע לאדמה שנעקרה מעצמה; קשה לו לאדם להינתק מהעץ, קשה לו להינתק מהמים; קשה לה, לאדמה המכוסה באספלט טהור; אדם עוזב את העץ; אדם הולך וניתק מעצמו

(ראפת חטאב, "ללא כותרת", 2009)

**
מתוך חדר צדדי מואפל מתנגן באך על פסנתר; מילים מוזרות נזרקות בחתך אל חלל האוויר; מולי נגלית מכונת הסרטה ענקית, מריצה שכבות על שכבות של צלולויד; רעשה דיבורה מחרישי אוזניים; קוראים לה Christie; דמות כחולה והזויה, ספק עשויה ספק אמת, מדברת ומתנועעת על המסך באמיתות חיים; עפעפיה מאופרות עיניים כחולות, פקוחות לרווחה על שמורות עצומות; רעש המסרטה אינו פוסק; תוכּי נע בחוסר נחת על המסך; מילים נהדפות בלהט אוויר; מרצד הליל הכחול; שקט משתרר בין שמורות עיניי הנדהמות
(על סרטו של בן הגרי, "אינברט", 2010)


2. "מה, מה אמרת, מה?" (הג'ירפות, "סטריאו")

(Yoko Ono, "Yes", 1966?)

3. The Laughing Heart / Charles Bukowski
טום וויטס חורךמלטף את בוקובסקי; סדוק סדוק הוא הליל; קרן אור מפלחת את עטיפת הכאב, פוגעת בלבבות שקופים שקליפתם פקועה

(הוידאו התגלה בבלוג של איתמר זהר)

The Laughing Heart / Charles Bukowski

your life is your life

don’t let it be clubbed into dank submission.

be on the watch.

there are ways out.

there is a light somewhere.

it may not be much light but

it beats the darkness.

be on the watch.

the gods will offer you chances.

know them.

take them.

you can’t beat death but

you can beat death in life, sometimes.

and the more often you learn to do it,

the more light there will be.

your life is your life.

know it while you have it.

you are marvelous

the gods wait to delight

in you.

יומן תזה 1.3.3. - על הקריאה

1. השבוע כתבתי והתקדמתי המון. אני שמחה ומודה על כך. דבריי התחילו להתעבות, לקבל צורה ומטרה וטעם. הטקסט על אודותיו אני כותבת כעת גבשושי, רצוי ובלתי רצוי, מאגד בתוכו את ההתחמקות מפני הגוף, את אי-קבלתו; הוא ריחני ומפוחד ועז ומעורבל בתוך עצמו. הגוף בו מדמם מתוך כורך, מתוך הנכחה עצמית הטבועה בו, כאילו חייו תלויים בכך. חוזקו של הגוף נוכח, ומודחק כאחת. סתירות פנימיות כה גדולות... ויחד עם זאת הטקסט כה מסודר ומאורגן, מלוטש עד כאב. כל מרווח נשימה בו נגוע בכאב ובחריקה של מחשבה בהירה וחדה. אני מתאפקת שלא לכתוב את כל דבריי על אודותיו, מחשש שאכלה כך מחצית מהתזה.

2. אני מקשיבה להנדל (מזמור תהילים 6), הטנור קורע את ליבי טיפין טיפין. נטלתי את "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה, אליו לאחרונה התחלתי להתייחס כמעין תנ"ך; פתחתיו בעמוד אקראי, עיניי נופלות על פיסקה אקראית לחלוטין, בתקווה שזו תספר לי דבר מה על חיי. וזו הפיסקה:

"אך מן הפעם ההיא שבה הרוע של ההזדמנות גרם לי לחשוב שאני אוהב, ולוודא באמת שאני אהוב, נותרתי, קודם כל, המום ומבולבל. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - מעט מוחמא; ואולם, רגש זה, שעשוי להיראות טבעי ביותר, חלף במהירות. אחריו בא רגש שקשה להגדירו אך שבלטו בו בחוסר נוחיות רגשות היגיעה, ההשפלה והעייפות." (עמ' 280)

חריף מדי, הייתי אומרת. אני מנסה לחשוב על דרך לרכך את הכאב שהאקראיות הקרתה בדרכי. אולי אנסה לשנותה, לכתוב בה את עצמי:
"אך מן הפעם ההיא שבה הייתי אהוב ואוהב, וידאתי שבאמת אני אהוב. נותרתי, קודם כל, המום מגודל הרגש. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. אחזתי במטבע וחייכתי לעצמי. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - הייתי מעט מוחמא. רגש זה חלף כשם שבא, בסופו של דבר. עדיין הייתי אוחז במטבע, מלפף זרועי סביב זיכרון התחושה, מעלה בזכרוני, באוב, שוב את הרגעים בהם זכיתי לחוש בה, בזכות האנשים שנקרו בדרכי. עייפות נקרתה בעיניי אך לא יגיעה. רק רגיעה. הנה."

אני מנסה שוב את פסואה, כמו פורעת סדרי קלפי טארוט מחדש. וזו הפיסקה החדשה:

"מחדרי שבקומה הרביעית מעל לאינסוף, באפשרות האינטימית של אחר-הצהריים המתרחש, החלון אל תחילת הכוכבים, חלומותי הולכים בהתאם לקצב מסוים, עם מרחק החשוף למסעות לארצות הבלתי מוכרות, או לארצות שמניחים את קיומן, או לאלו שהן פשוט בלתי אפשריות." (עמ' 115)
That's more like it.

3. כמה טוב לקרוא את חיינו כשם שאנו קוראים את הספרים שאנו אוהבים.

כמה קל יותר לקרוא את עצמינו, לאחר שהורגלנו לקרוא טקסטים לרוב.

כמה מפתיע, כשמתברר לנו שאל תוך הטקסט שזה עתה קראנו - כתבנו, למעשה, את עצמנו.

פוסט סוף שנה אזרחית

שנת 2011 מתקרבת לסופה בצעדי ענק. האמת, במקור חשבתי לכתוב פוסט סיכום של האירועים הגדולים והמשמעותיים באמת שקרו לי השנה. אבל אני חושבת, שבמקום הסיכומים הקצרים של קורותיי, בהם שיתפתי אתכם בבלוג הזה בחודשים האחרונים, המעטים, אפנה דווקא למקום אחר: חלק מההמנגינות שזורמות בי עכשיו, שמסמלות, בעבורי, את סוף השנה האזרחית הזו. בניגוד לרשימות סיכום מוזיקליות אחרות, הרשומה הזו לא מתייחסת למוזיקה הבולטת של השנה האחרונה, רק למוזיקה שבלטה בעבורי, על קצה המזלג. :) תהנו!

לא מזמן גיליתי מחדש את סרז' גינסבורג. יצא לי לא מזמן לראות את הסרט עליו, ובעקבותיו התחלתי לשמוע שוב ושוב את "L'histoire de Melodie Nelson", אלבום יחסית קצר אבל גם די מושלם (אפשר לשמוע את האלבום בהקלקה על הלינק). אני גם חייבת להודות, שלאיש הזה, שעל פניו חזותו לא מושכת (אוזניים גדולות, אף גדול בלה בלה בלה), יש סקס אפיל לא נורמאלי (אונסטלי!). 

הנה דגימה לא מ-L'histroire דווקא, אלא מאלבום אחר, עם תופים אפריקאיים, הו כה מגניב...

הנה שיר מתוך האלבום השני של Neutral Milk Hotel (שעכשיו חוזרים!), שיר שאני אוהבת, פשוט כי הוא מעודד אותי, הרבה בזכות המילים האחרונות: Can't believe how strange it is / to be anything at all. כמה פשוט, כמה נכון, כמה נוגע.

השנה חזרתי מחדש, והפעם בבריאות, לשירה אופראית; אחרי תיקון בסיסי של טכניקה התחלתי ללמוד אצל מורה נהדרת והצטרפתי למקהלת "שחר", שנפלאה לא רק בזכות הרפרטואר שלה, אלא הרבה בזכות האנשים הנהדרים שלוקחים בה חלק. מקהלה שמרגישה כמו בית (ויש גם קונצרט משובח ב-15.1.12!). ובכל מקרה, עם חזרתי המחודשת לעולם השירה הקלאסית התחלתי לשמוע אריות (arias), של מוצרט, my first musical crush. אני אוהבת אותו בזכות הצלילות, המשחקיות והילדותיות, האנרגטיות ומבעד לכל זה - האצילות והפצעת ההבנה של הנפש האנושית... אבל מעבר לכל אלה, המוזיקה של האיש הזה נוגעת בי במקום המוזיקאלי, האמנותי, הרגשי,הבסיסי ביותר, ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הנה שתי אריות שאני לא מפסיקה לשמוע בחודשים האחרונים.



רות אן סוונסון המדהימה, מתוך "החטיפה מהארמון"



דיאנה דאמארו האלופה, מתוך "חליל הקסם"

והנה אמיליאנה טוריני החמודה :)

ו-Belle & Sebastian הסקוטים, הרכים והאהובים, שמעלים חיוך על פניי רק מלחשוב עליהם :) השנה גיליתי אלבומים נוספים שלהם (חוץ מ-The boy with the arab strap), הנה השיר שפותח את "Tigermilk".

מהאלבום השני והמשובח של שלומי שבן - וכל מילה נוספת מיותרת.

להקה אלקטרונית איסלנדית בשם Amiina, שהכרתי בזכות סרט קסום על המוזיקה האיסלנדית . 

לסיום, שיר של פאבלו נרודה. 

כאן אני אוהב אותך

כאן אני אוהב אותך.

מאורנים שחורים נקרעת רוח.

הלבנה נוגהת על מים נודדים.

יום רודף יום זהה.

הערפל נפרם לדמויות מרקדות.

שחף כסוף ניתק מן השקיעה.

לעיתים ,מיפרש. כוכבים גבוהים-גבוהים.

או צלב שחור של ספינה.

לבדי.

יש שאני משכּים, ואפילו נישמתי לחה.

הומֶה, מהדהד, הים הרחוק.

זהו נמל.

כאן אני אוהב אותך.

כאן אני אוהב אותך ולו גם יסתירך האופק.

עודי אוהב אותך גם בין הדברים הצוננים האלה.

יש שנשיקותי מפליגות בספינות הכבדות

החופזות בים אל מחוז חפצן החומק.

אני רואה עצמי שכוּח כעוגנים הנושנים.

המזחים נוּגים יותר עם רדת ערב.

נלאים חיי הרעבים לשווא.

אני אוהב את מה שאין לי. מה רחקת.

שממוני נלחם בשקיעות האיטיות.

אך בא הלילה והוא שר לי.

הלבנה מסובבת גלגלי חלום.

הגדולים בכוכבים ניבטים בי מעינייך.

ובשל אהבתי לך, האורנים ברוח

מבקשים לשיר את שמך במחטי התיל.

לסיום אמיתי של הפוסט אני מאחלת לכם, קוראיי, חבריי, משפחתי, וגם לעצמי :), שנת 2012 מלאה בשלווה ושלום (בתקווה שגם שלום עולמי). שהשנה הזו, כמו כל השנים שיבואו אחריה, תהיה מלאה בצמיחה וגדילה, הבנה והגשמה עצמית, בריאות, הצלחה, וכמובן, המון המון אהבה.

3>

אילנה

Lucille Clifton

לוסיל קליפטון היא אחת מהמשוררות האהובות עליי.

היא נולדה ב-1936 בבאפלו, ניו יורק ונפטרה ב-2010. היא הייתה מחנכת, מרצה לספרות ולכתיבה יוצרת, סופרת לילדים ומשוררת עטורת פרסים.

שיריה מאופיינים בהישרת מבט אמיץ במציאות הכואבת, הפצועה, המלאה באובדן אהובים שנולדו או לא נולדו, ובאובדן הגוף, הנושר ומתפרק לאיטו. 

קליפטון נפטרה מסרטן בגיל 74, כרותת רחם ושד, בגוף פצוע וחסר.  אך שיריה עולים על גדותיהם מחמלה. הם מתארים את שלמותה עם גופה, את אהבתה לגופה, לעצמה, את קבלתה. 

הנה כמה שירים שלה, שאהובים עליי במיוחד. 

(שירים נוספים אפשר למצוא כאן)

Homage to My Hips

these hips are big hips.

they need space to

move around in.

they don’t fit into little

petty places, these hips

be free hips.

they don’t like to be held back.

these hips have never been enslaved,

they go where they want to go

they do what they want to do.

these hips are mighty hips.

this hips are magic hips.

I have known them

to put a spell on a man and

spin him like a top!

If I Stand in My Window

If I stand in my window

naked in my own house

and press my breasts

against my windowpane 

like black birds pushing against glass

because I am somebody

in a New Thing

and if the man come to stop me

in my own house

naked in my own window

saying I have offended him

I have offended his

Gods

let him watch my black body

push against my own glass

let him discover self

let him run naked through the streets

crying praying in tongues

  

In the Mirror

an only breast

leans against her chest wall

mourning     she is suspended

in a sob between t and e and a and r

and the gash ghost of her sister

t and e and a and r

it is pronounced like crying

it is pronounced like

being torn away

it is pronounced like trying to re

member the shape of an unsafe life

Poem to My Uterus

you uterus
you have been patient
as a sock
while i have slippered into you
my dead and living children
now
they want to cut you out
stocking i will not need
where i am going
where am i going
old girl
without you
uterus
my bloody print
my estrogen kitchen
my black bag of desire
where can i go
barefoot
without you
where can you go
without me

To My Last Period

well, girl, goodbye,

after thirty-eight years.
thirty-eight years and you
never arrived
splendid in your red dress
without trouble for me
somewhere, somehow.

now it is done,
and i feel just like the
grandmothers who,
after the hussy has gone,
sit holding her photograph
and sighing, wasn’t she
beautiful? wasn’t she beautiful?

What the Mirror Said

listen,
you a wonder.
you a city
of a woman.
you got a geography
of your own.
listen,
somebody need a map
to understand you.
somebody need directions
to move around you.
listen,
woman,
you not a noplace
anonymous
girl;
mister with his hands on you
he got his hands on
some
damn
body!

3 שירים אהובים

The Shower/Charles Bukowski

we like to shower afterwards

(I like the water hotter than she)

and her face is always soft and peaceful

and she'll watch me first

spread the soap over my balls

lift the balls

squeeze them,

then wash the cock:

"hey, this thing is still hard!"

then get all the hair down there,-

the belly, the back, the neck, the legs,

I grin grin grin,

and then I wash her. . .

first the cunt, I

stand behind her, my cock in the cheeks of her ass

I gently soap up the cunt hairs,

wash there with a soothing motion,

I linger perhaps longer than necessary,

then I get the backs of the legs, the ass,

the back, the neck, I turn her, kiss her,

soap up the breasts, get them and the belly, the neck,

the fronts of the legs, the ankles, the feet,

and then the cunt, once more, for luck. . .

another kiss, and she gets out first,

toweling, sometimes singing while I stay in

turn the water on hotter

feeling the good times of love's miracle

I then get out. . .

it is usually mid-afternoon and quiet,

and getting dressed we talk about what else

there might be to do,

but being together solves most of it

for as long as those things stay solved

in the history of women and

man, it's different for each-

for me, it's splendid enough to remember

past the memories of pain and defeat and unhappiness:

when you take it away

do it slowly and easily

make it as if I were dying in my sleep instead of in

my life, amen.

  וְאִמִּי מִן הַזְּמַנִּים/ יְהוּדָה עַמִּיחַי

וְאִמִּי מִן הַזְּמַנִּים שֶׁבָּהֶם צִיְּרוּ

פֵּרוֹת נִפְלָאִים בִּקְעָרוֹת כֶּסֶף וְהִסְתַּפְּקוּ בְּכָךְ,

וּבְנֵי אָדָם הָלְכוּ בְּדַרְכִּי חַיֵּיהֶם,

כְּמוֹ אֳנִיּוֹת, עִם הָרוּחַ אוֹ נֶגְדּוֹ,

נֶאֱמָנִים לנתיבם.

אֲנִי שׁוֹאֵל אֵת עַצְמִי מָה טוֹב יוֹתֵר:

אָדָם מֵת זָקָן אוֹ אָדָם מֵת צָעִיר?

כְּאִלּוּ שָׁאַלְתִּי, מָה קַל יוֹתֵר

קִילוֹ נוֹצוֹת אוֹ קִילוֹ בַּרְזֶל.

אֲנִי רוֹצֶה נוֹצוֹת, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת.

Nothing is as whole as a heart that has been broke, all time is made up of healing of the world.
Return to your ships, which are your broken bodies, return to your ships, which will be rebuild.

("Kaddish", Chapter 14, by Lawerence Siegel)