יומן תזה. 3.9.3. - באך ונשימת ביניים (או: רגע לפני ההסתערות)

הימים האחרונים הוקדשו לסיום הטיוטה האחרונה לפרק הנוכחי, והפעם זו אכן הטיוטה האחרונה. כבר לא מושכת את הקץ. עבדתי הרבה בספרייה, ובימים האחרונים גם בבית, במיזוג האוויר, קרוב לקפה ולחולצות הזרוקות והנוחות, בלי נעליים. אבל אם הספרייה מלאת פעילות ורחשים הרי שהחדר שלי קצת פחות. אלא אם כן מחשיבים את תקתוקי על המחשב. כדי להפיח קצת תנועה בחדר החלטתי לשמוע מוזיקה. במהלך שנות לימודיי גיליתי שאני הרבה פחות מרוכזת כשמוזיקה מושרת מתערבלת ברקע. ומשום שהרבה מוזיקה אינסטרומנטאלית אין לי הלכתי על מוזיקה קלאסית. שלפתי את באך מאוסף הדיסקים - ואריאציות גולדברג איט איז, בביצוע של אנדרש שיף (András Schiff). הנחתי את הדיסק במערכת והמילים נכתבו במהירות.
   לאחרונה, גם בזכות המקהלה והרבה בזכות המתיאוס פאסיון, נקשרתי יותר ויותר אל באך. פעם, כשניגנתי בפסנתר, ניגנתי גם את באך - כמובן; אי אפשר להתחמק ממנו בלימודי הפסנתר, משום שהנגינה אותו מלמדת טכניקה והרמוניה מצויין, ובטח עוד דברים שאני לא יכולה להגדיר. אבל זה גרם לי להתייחס אליו בתור טכנאי מצויין ותו לא. והנה, בעקבות המתיאוס פאסיון נחשפתי לצד אחר של באך וגיליתי כמה הוא שופע - מה זה שופע - עולה על גדותיו מרוב רגש. 

   ואריאציות גולדברג מנוגנת על ידי פסנתרן אחד ומבוססת על אריה אחת, מנגינה אחת, שבאך משחק בה כאילו הייתה פלסטלינה ומעצב אותה ל-30 ואריאציות: 30 דמויות שונות שמתנועעות בריקודים שונים אחת ליד השנייה. יש מרווחי נשימה אדירים ביצירה הזו, שאיפשרו לי להכניס את המילים ואת המחשבות אל תוך רגעי השקט הקטנים, הכמעט בלתי-קיימים בין תו לתו. אין ספק - יש בה את הטכניות של באך. אבל יש בה גם משחקיות, ריקודיות, השראה יוקדת ורגש בלתי נגמר. ושיף מנגן את היצירה הזו בצלילות אין קץ; הנה הביצוע שלו.

חלק ראשון (הסוף נקטע)

חלק שני

***

ובנוגע לתזה. לקחתי אתמול עוד ספרים מהספרייה, ובכך הצטרפה עוד חמישייה לקבוצת הקריאה המחכה על שולחני. לא, אין לי באמת כוח. אבל עוד קצת זה נגמר. עכשיו, רגע לפני יריית הזינוק האחרונה לפרק אני עוצרת רגע, נושמת כמה נשימות של אוויר חוף מהביל, קפה חמים ומזגן. התכנון לסוף השבוע הזה - מסיבה, משפחה ומסיבת רווקות פרועה. אחר כך, עם תחילת השבוע - הסתערות על התזה. מספיק להתבחבש - הגיע הזמן לסיים.

יומן תזה 3.7. - "ואין דרך מלבד הדרך"

ימים מפוזרים עוברים על כוחותינו. פזורי מוזיקה, פזורי חשיבה, עבודה ועייפות. הראש בעננים, אך הרגליים מהלכות יציב על הקרקע. אנשים טובים מקיפים אותי. אנשים טובים ואהובים. 
 לאור הפיזור של ימים אלה לא אכתוב יותר מדי על התזה. במקום זאת, הפוסט הזה יביא כמה דברי תרבות שנתקלתי בהם בזמן האחרון, או שהכרתי כבר ועלו בי כעת. 

  (ובכל זאת, מילה על התקדמות התזה: סיימתי את הטיוטה הגדולה של פרק הניתוח הטקסטואלי, ולאחר שאסיים לבדוק את המבחנים שמחכים לי בפינת החדר, אהדק את הפרק עוד יותר, אחזקו ואשלח אותו לדרכו. התזה תיכתב לה בקיץ ותסתיים לה בקיץ.)

***

לפתיחה, משהו מתוק: כתבה באתר "הפנקס" המקסים על ספר שהעלה חיוך על שפתיי. שמו באינגלזית תיקנית: "Go the Fuck to Sleep". זהו ספר ילדים אבל לא באמת ספר ילדים, אלא ספר להורים מתוסכלים שרק רוצים להרדים את עוללם ולשלוח אותו לעולם השינה הרך/לטיזינבי. בגוף הכתבה יש גם הקראה מלבבת של סמואל ל. ג'קסון!

***

לפני כשבוע ראיתי עם חברה טובה את הסרט Moonrise Kingdom (או בעברית: "ממלכת אור הירח") של ווס אנדרסון (Wes Anderson), אחד הבמאים האהובים עליי. הסרט, כהרגלו של אנדרסון, הוא ממתק אסתטי; ובאמת, הבתים, הצבעים, הטקסטורות, הכל נראה כמו ממתקים של ממש! בכלל, השפה הצילומית של אנדרסון ניכרת לאורך כל הדרך. הנופים מהממים, הדיאלוגים, השתיקות והדמויות האנדרסניות, הכל סוחף. המוזיקה בסרט נהדרת. הסרט מביא סיפור אהבה מתוק בין שני ילדים בני 13 לערך, שבורחים, הוא ממחנה הצופים והיא מביתה, כדי להיות יחד. זו אהבה מתוקה, שברור שתימשך גם לאחר שיתבגרו. הנה הטריילר. אני עדיין מחכה שסצינת הריקוד האדירה (בדקה 1:11) תעלה ליוטיוב במלואה :)

 

   
אחרי הסרט אני וחברתי דיברנו עליו. היא אמרה שהיא לא הצליחה ממש להיכנס אל תוכו, להתחבר אליו. ובאמת, הסרטים של אנדרסון לא מאפשרים כניסה אליהם. אנדרסון מאפשר הנאה מהצבעוניות, מהשתיקות, מהעלילה. אבל הוא לא מאפשר היטמעות בתוך הסרטים שלו. אם לקרוץ ל"רכבת לדרג'ילינג", הצופה נוסע מחוץ לרכבת, מציץ אל תוך התאים, רואה ושומע מה מתרחש בהם, אבל לא יכול לעלות ולהיכנס אל הרכבת.
   מחד, יש משהו מאוד מרגיע בסגנון הזה; האסתטיות שלו, בכל רמה שהיא, מאפשרת בריחה מהמציאות ולו לשעה וחצי, משום שיש איזה קיפאון שהסיפור מאפשר, איזו האטה של המציאות, איזה ניתוק ממנה. זו אפשרות לצפות בהתרחשויות מבחוץ, להירגע בהתנהלות השקולה, המדודה, של המצלמה. להירגע בשתיקות שעומדות בין הדמויות, ששותקות לפעמים אפילו כשהן מדברות. 
 אבל המציאות שהסרטים של אנרדסון מציעים לא באמת איטית ולא באמת מנותקת, לא באמת שקטה: המציאות שלנו נמצאת בכל פינה ופינה בדמויות, בבתים, באירועים, בדיאלוגים. כך, מציאות הסרטים של אנדרסון רק נדמית כמרומזת וקלילה; קלילות הנגיעה הזו, מתברר לאורך הצפייה, היא דקירה של ממש, במקומות הכי חשופים בנפש. 
    "ממלכת אור הירח" הוא סרט שמבצע את כל זה פחות מכל סרטיו של אנדרסון, לדעתי. פשוט משום שהוא מאוד מתוק ומאוד נערי. אבל קחו את "משפחת טננבאום", צפו בו. הוא יצבוט את לבכם בכל המקומות הנכונים. 

***
לאחרונה עלתה בי לפתע האופרה הבארוקית המופלאה "Dido & Aeneas" של הנרי פרסל (Purcell). זו אחת האופרות, אם לא האופרה, האנגלית החשובה ביותר. היא מבוססת על הטרגדיה היוונית של דידו ואינאס, וכתובה במיטב המסורת הבארוקית. זו אופרה קצרה (פחות משעה), והמוזיקה נקייה ומאוד עזה. 
הנה ביצוע מופתי, שמלווה בהפקה מדהימה. (והנה לינק לכל החלקים)




***
לסיום, עוד קצת בארוק: ה"מתיאוס פאסיון" ("Matthäus Passion") של באך. זו אחת היצירות הכי מרגשות, רכות ומתוקות שלו שאני מכירה. הביצוע הזה מושלם ויפה עד כאב. 



שיהיה שבוע טוב לכולם!


*הציטוט בשם הפוסט הוא שורת הסיום של השיר "הערתו של נוסע" לסרגון בולוס.

יומן תזה 1.3.3. - על הקריאה

1. השבוע כתבתי והתקדמתי המון. אני שמחה ומודה על כך. דבריי התחילו להתעבות, לקבל צורה ומטרה וטעם. הטקסט על אודותיו אני כותבת כעת גבשושי, רצוי ובלתי רצוי, מאגד בתוכו את ההתחמקות מפני הגוף, את אי-קבלתו; הוא ריחני ומפוחד ועז ומעורבל בתוך עצמו. הגוף בו מדמם מתוך כורך, מתוך הנכחה עצמית הטבועה בו, כאילו חייו תלויים בכך. חוזקו של הגוף נוכח, ומודחק כאחת. סתירות פנימיות כה גדולות... ויחד עם זאת הטקסט כה מסודר ומאורגן, מלוטש עד כאב. כל מרווח נשימה בו נגוע בכאב ובחריקה של מחשבה בהירה וחדה. אני מתאפקת שלא לכתוב את כל דבריי על אודותיו, מחשש שאכלה כך מחצית מהתזה.

2. אני מקשיבה להנדל (מזמור תהילים 6), הטנור קורע את ליבי טיפין טיפין. נטלתי את "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה, אליו לאחרונה התחלתי להתייחס כמעין תנ"ך; פתחתיו בעמוד אקראי, עיניי נופלות על פיסקה אקראית לחלוטין, בתקווה שזו תספר לי דבר מה על חיי. וזו הפיסקה:

"אך מן הפעם ההיא שבה הרוע של ההזדמנות גרם לי לחשוב שאני אוהב, ולוודא באמת שאני אהוב, נותרתי, קודם כל, המום ומבולבל. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - מעט מוחמא; ואולם, רגש זה, שעשוי להיראות טבעי ביותר, חלף במהירות. אחריו בא רגש שקשה להגדירו אך שבלטו בו בחוסר נוחיות רגשות היגיעה, ההשפלה והעייפות." (עמ' 280)

חריף מדי, הייתי אומרת. אני מנסה לחשוב על דרך לרכך את הכאב שהאקראיות הקרתה בדרכי. אולי אנסה לשנותה, לכתוב בה את עצמי:
"אך מן הפעם ההיא שבה הייתי אהוב ואוהב, וידאתי שבאמת אני אהוב. נותרתי, קודם כל, המום מגודל הרגש. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. אחזתי במטבע וחייכתי לעצמי. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - הייתי מעט מוחמא. רגש זה חלף כשם שבא, בסופו של דבר. עדיין הייתי אוחז במטבע, מלפף זרועי סביב זיכרון התחושה, מעלה בזכרוני, באוב, שוב את הרגעים בהם זכיתי לחוש בה, בזכות האנשים שנקרו בדרכי. עייפות נקרתה בעיניי אך לא יגיעה. רק רגיעה. הנה."

אני מנסה שוב את פסואה, כמו פורעת סדרי קלפי טארוט מחדש. וזו הפיסקה החדשה:

"מחדרי שבקומה הרביעית מעל לאינסוף, באפשרות האינטימית של אחר-הצהריים המתרחש, החלון אל תחילת הכוכבים, חלומותי הולכים בהתאם לקצב מסוים, עם מרחק החשוף למסעות לארצות הבלתי מוכרות, או לארצות שמניחים את קיומן, או לאלו שהן פשוט בלתי אפשריות." (עמ' 115)
That's more like it.

3. כמה טוב לקרוא את חיינו כשם שאנו קוראים את הספרים שאנו אוהבים.

כמה קל יותר לקרוא את עצמינו, לאחר שהורגלנו לקרוא טקסטים לרוב.

כמה מפתיע, כשמתברר לנו שאל תוך הטקסט שזה עתה קראנו - כתבנו, למעשה, את עצמנו.